Post by Deleted on Sept 25, 2023 18:18:43 GMT
ענווה גדולה מבעל הכוח
אנו תמיד רואים לפנינו אנשים בעלי כוח, עשירים, גדולים במדע ובידע, וכן מלכי כדור הארץ היושבים על כסאות דמיוניים שנעשו בידי אדם ומביטים באנשים רגילים במבט של יהירות וגאווה. הם מחזיקים בידיהם את נשקי הכוח, הכסף והגדולה, ולכן הם כופים את דעתם על אחרים ומשנים את כל הסובבים אותם לפי מצב רוחם. ההיגיון שלהם תמיד, למרבה הצער, אינו הטוב ביותר עבור אחרים.
מה שמנחם ומשמח הוא שיש אלוהים יושב על כס המלכות שיש לו כוח, סמכות והדר, אבל הוא אציל מאוד! התנ"ך מתאר אותו כמלך הגדול: "ובתווך שבעת הפמוטים היה אחד כבן האדם, לבוש בחלוק המגיע עד הרגליים, וחגור בחגורת זהב, וראשו ושערו היו לבנים כמו. כותנה לבנה וכשלג ועיניו כלהבת אש ורגליו כשלהבת אש כמו נחושת עדינה כאילו שורפים בכבשן וקולו כקול מים רבים" (התגלות א' 13). הוא מסוגל לשלוט, ליצור ולטפל בכל דבר, וטבעו שאין שני לו, הוא מלא בקדושה מכלה ומופלאה ובאהבה משתפכת המעוורת את העיניים. הטבע האוהב שלו הוא כמו אור בהיר שמאיר בחושך. הוא מרפא ומציל את לבם של הפצועים מקללות וחטאים.
כמה נפלאה דמותו של אלוהים זה כאשר אנו רואים אותו עניו, נכנס לירושלים, רוכב על סייח, והולך בין ההמונים בישראל, מביט בהם בחמלה, באהבה, ברוך ובדאגה רבה. הוא נוגע במצחם של חלקם ותומך בידי החלשים, ומוצא בהם זעקת כאב גדולה מכל הדאגות והטרגדיות, המחלות, הסבל של חייהם, וכאשר האנשים הללו פגשו אותו, הרימו קולם בצעקות. , שמחים בו ושמחים בכניסתו הצנועה לעירם, "לאומר ברוך המלך שבא בשם ה'". הם קראו לו המלך שלהם! הוא המלך עבורם, כפי שאלוהים ניבא בשכלויות העתיקות של כתבי הקודש שלהם. "שלום בשמים ותפארת במרומים" אז הם צעקו כשפגשו אותו (לוקס יט:38).
אם נתעמק בתנ"ך, נגלה תמונה שניה שמפתיעה אותנו בכך שהיא מציגה את מידת הענווה של ה' כאשר התכנס עם תלמידיו, לפני חג הפסחא, כאשר ידע שהגיעה שעת מותו, כך שהוא ישא את כל חטאינו על גופו השחוט וכל חטאינו נמצאים על הצלב. בזמן שהתלמידים אכלו ארוחת צהריים, קם ישוע, בכל ענווה וללא גאווה פשט את בגדיו וקרא לתלמידים כדי לשטוף את רגליהם מהעפר והאבק של הדרכים בהן השתמשו בשירות היומיומי שלהם, כשהם נעים מאחד. עיר לשנייה ועושה מרחקים ארוכים. מרחק (התלמידים נדהמו מהמצב הזה. "הוא קם בשעת ארוחת הערב, פשט את בגדיו, לקח מגבת והתעטף בה, ואז מזג מים לכוס והתחיל לשטוף את רגלי תלמידיו, ומחה אותם במגבת שחגר בה" (יוחנן ד':13).
אלו דוגמאות קטנות למידת הענווה של הקב"ה, המלך יודע כל. עלינו גם ללמוד לרדת מכסא גאוותנו, ללמוד להצניע את עצמנו לפני אלוהים ולפקודותיו בכתובים, ולציית למשיח, שאהב אותנו ונתן לעצמו קורבן אצילי וחפץ על הצלב התלוי בין הארץ. וגן עדן. אנחנו עושים את זה?
אנו תמיד רואים לפנינו אנשים בעלי כוח, עשירים, גדולים במדע ובידע, וכן מלכי כדור הארץ היושבים על כסאות דמיוניים שנעשו בידי אדם ומביטים באנשים רגילים במבט של יהירות וגאווה. הם מחזיקים בידיהם את נשקי הכוח, הכסף והגדולה, ולכן הם כופים את דעתם על אחרים ומשנים את כל הסובבים אותם לפי מצב רוחם. ההיגיון שלהם תמיד, למרבה הצער, אינו הטוב ביותר עבור אחרים.
מה שמנחם ומשמח הוא שיש אלוהים יושב על כס המלכות שיש לו כוח, סמכות והדר, אבל הוא אציל מאוד! התנ"ך מתאר אותו כמלך הגדול: "ובתווך שבעת הפמוטים היה אחד כבן האדם, לבוש בחלוק המגיע עד הרגליים, וחגור בחגורת זהב, וראשו ושערו היו לבנים כמו. כותנה לבנה וכשלג ועיניו כלהבת אש ורגליו כשלהבת אש כמו נחושת עדינה כאילו שורפים בכבשן וקולו כקול מים רבים" (התגלות א' 13). הוא מסוגל לשלוט, ליצור ולטפל בכל דבר, וטבעו שאין שני לו, הוא מלא בקדושה מכלה ומופלאה ובאהבה משתפכת המעוורת את העיניים. הטבע האוהב שלו הוא כמו אור בהיר שמאיר בחושך. הוא מרפא ומציל את לבם של הפצועים מקללות וחטאים.
כמה נפלאה דמותו של אלוהים זה כאשר אנו רואים אותו עניו, נכנס לירושלים, רוכב על סייח, והולך בין ההמונים בישראל, מביט בהם בחמלה, באהבה, ברוך ובדאגה רבה. הוא נוגע במצחם של חלקם ותומך בידי החלשים, ומוצא בהם זעקת כאב גדולה מכל הדאגות והטרגדיות, המחלות, הסבל של חייהם, וכאשר האנשים הללו פגשו אותו, הרימו קולם בצעקות. , שמחים בו ושמחים בכניסתו הצנועה לעירם, "לאומר ברוך המלך שבא בשם ה'". הם קראו לו המלך שלהם! הוא המלך עבורם, כפי שאלוהים ניבא בשכלויות העתיקות של כתבי הקודש שלהם. "שלום בשמים ותפארת במרומים" אז הם צעקו כשפגשו אותו (לוקס יט:38).
אם נתעמק בתנ"ך, נגלה תמונה שניה שמפתיעה אותנו בכך שהיא מציגה את מידת הענווה של ה' כאשר התכנס עם תלמידיו, לפני חג הפסחא, כאשר ידע שהגיעה שעת מותו, כך שהוא ישא את כל חטאינו על גופו השחוט וכל חטאינו נמצאים על הצלב. בזמן שהתלמידים אכלו ארוחת צהריים, קם ישוע, בכל ענווה וללא גאווה פשט את בגדיו וקרא לתלמידים כדי לשטוף את רגליהם מהעפר והאבק של הדרכים בהן השתמשו בשירות היומיומי שלהם, כשהם נעים מאחד. עיר לשנייה ועושה מרחקים ארוכים. מרחק (התלמידים נדהמו מהמצב הזה. "הוא קם בשעת ארוחת הערב, פשט את בגדיו, לקח מגבת והתעטף בה, ואז מזג מים לכוס והתחיל לשטוף את רגלי תלמידיו, ומחה אותם במגבת שחגר בה" (יוחנן ד':13).
אלו דוגמאות קטנות למידת הענווה של הקב"ה, המלך יודע כל. עלינו גם ללמוד לרדת מכסא גאוותנו, ללמוד להצניע את עצמנו לפני אלוהים ולפקודותיו בכתובים, ולציית למשיח, שאהב אותנו ונתן לעצמו קורבן אצילי וחפץ על הצלב התלוי בין הארץ. וגן עדן. אנחנו עושים את זה?